בן לרחל ויעקב
נפל ב כ'ד אדר תשמ"ה, 17.3.85
הוא לקבורה בקבוץ יפתח
בן עשרים ואחת בנפלו

סיפור חייו

עם שחר האירוסים פרחו והימים הם הימים שבין פורים לפסח. נסעתי לבית - החולים צפת ללדת אותו.
הלידה זכורה לי כחוויה ועברה בשקט ובשלווה. לא השמעתי אף לא זעקה אחת. והנה בא תינוק לעולם והחדר התמלא אורה ושמחה.
בתיה אחות בית-החולים, שליוותה אותי בשעת הלידה, אמרה: "הוא חמוד, עיניו כחולות, עורו שחום קמעה, ותראי איך הוא כבר מוצץ."
השעה הייתה חמש בבוקר, כ"ט אדר, 13.3.64.
בחרנו בשם נדב, כי הרגשנו שיהיה נדיב, לכולם, לסביבה ולנו. 
לאחר כמה ימים בא לקיבוץ יפתח והצטרף למשפחה שכללה את האח יואב והאחות דפנה. יחד היינו משפחה לא גדולה ולא מושלמת אבל אוהבת וחמה. 
נדב היה תינוק נפלא, שופע בריאות. את חיוכו הראשון ראינו כשהיה בן ארבעה שבועות. הוא אהב במיוחד את הצבע הצהוב. איני יודעת מדוע, אולי משום שהשמיכה שלו הייתה צהובה וזה הצבע הראשון שראה, כשנפקחו עיניו לראות.
כשהיה בן ארבעה חודשים נוצרה הרביעייה עירית, עידית איתמר ונדב. יחד צעדו מבית התינוקות לאורך כל הדרך.
מטפלות היו לו לרוב, וכל אחת אהבה את הקסם האישי שהקרן ממנו עוד מילדות. בגיל שנה וחצי היה פליאה, כי ידע לקרוא מעט. בגיל ארבע הכיר כל ארץ ועיר בירה על גבי האטלס.
כשעבר לגן ליווינו אותו בטקס "העברת המיטה" מהפעוטון לגן. 
זיכרונות הילדות כוללים את חנוכה, שבה מדליקים נרות ומצפינים הפתעות בכל יום. בפורים מתחפשים פעם לשוטר ופעם לאינדיאני, ובפסח קוראים את הקושיות. מדי פעם נוסעים לחופשים עם המשפחה, מתקוטטים קצת, רבים עם האחים. השנים עברו באושר.
והנה הוא בחולצה לבנה, עם סמל, עולה לכתה א'. מעולם לא היו בעיות בלימודיו כי תמיד הצטיין. המורים הרעיפו עליו שבחים.
כשעבר מכיתה א' לכיתה ב' בכפר בלום, התיידד ידידות חמה עם חברו דרור. אהב להרכיב מטוסים, לקרוא את ספרי קרל מאי והיה משוגע לגשם. כבר מגיל שש בנה לעצמו תחנה מטאורולוגית קטנה, התחיל במדידות הגשם וצמח עם הנושא האהוב עליו ביותר. בנושא זה אף בחר ל"עבודת גמר".
ימי בר-המצווה הגיעו, כשאביו כבר אינו כל-כך בריא. נדב עלה לתורה וקרא את ההפטרה "ויקהל פיקודי" ברהיטות ובבהירות. 
השנים עברו ונדב עבר מחטיבת הביניים לתיכון. עתה קיבל את כלבו, לוז, אותו טיפח, דואג למחסורו ובייחוד אהב להשתעשע עימו.
בתיכון " נתפס" לתחביב חדש, הדייג, ואנחנו אחריו,  נוסעים מנחל לנחל, מהכינרת אל חוף הים התיכון.
נדב עמד שעות על גבי שעות, בסבלנות אין קץ ודג דגים. ומה רבה הייתה השמחה כשדג נתפס בחכתו. כמה יופי ותום נעורים היו בחברותו עם זוהר, מגיל כה צעיר. כמה אהבה וחיים השקיעו בה שניהם, יחד הלכו בשבילי המשק, כולנו הקרנו אליהם את אהבתנו והם הקרינו אותה לנו.
ימי הילדות הסתיימו. נדב שקד בכיתה י"ב על בחינות הבגרות ועבר אותן באופן מוצלח מאוד.
עבודתו במטאורולוגיה נשאה את הציון 10 וזכתה לשבחים. היא הייתה כל כך מושלמת, כפי שכל חייו היו מושלמים.
נדב התגייס ב- 3.11.82. עוד לפני הגיוס עשה מאמצים על מנת להתקבל ליחידה קרבית מובחרת. הדבר היה קשה בתחילה מפאת גופו הצנום, ולבסוף נפל הפור,  חייל בחטיבת גולני.
כמה שמח להשתייך לגולני.
עם הצטרפותו לחה'ן הכיר את חברו הטוב, איציק. יחד עברו את כל הדרך, מהחה"ן לקורס מכי"ם, אותו סיים נדב בהצטיינות. כחניך מצטיין הופנה לקורס קצינים. כיוון שלא הרגיש עצמו מתאים לכך, שאף לחזור ולשרת בחה"ן גולני. הוא נשלח להיות מפקד בקורס מכי"ם, ובמסגרת זו עלה לשבועיים ללבנון. 
עם שחר האירוסים פרחו, הימים בין פורים לפסח, והוא בלבנון. השעה הייתה חמש בבוקר - כ"ד באדר תשמ"ה, 17.3.85, ואני זעקתי זעקה נוראה.
נדב, איך, איך, נדב...! 

 

אמא

סיפור נפילתו

תאור הקרב שבו נפל נדב ז"ל:
הכוח שנדב שימש בו סמל וסגן מפקד, יצא למשימת סיור והנחת מארב בצוהרי יום שבת, 16.3.85. עד שעות החשיכה סייר הכוח בשטח ולפנות ערב הניח את המארב הראשון עד חצות. החל מהשעה הזאת התחיל הכוח לנוע ולהניח מארב שני עד השעה 4:00 . לפנות בוקר החל הכוח לחזור לבסיס. בין הכפרים ג'יבשיט ועבה(בדרום לבנון) היה על הכוח לעבור בשטח חשוף, בין מבנים מפוזרים. לקראת המעבר התפרשו החיילים במרווחים יותר גדולים, ונדב, כסגן מפקד הכוח, שימש כמאסף. כשהכוח היה בשטח החשוף הוא נתקל בחוליית מחבלים שהניחה לו מארב. לקריאה להרים ידים, שבאה מלפנים, פתח הכוח באש, ואז נפתחה עליו אש משני כיוונים נוספים.
במכת אש זו נהרגו נדב קובץ ורפי כשר, וחמישה חיילים נפצעו.

 

דברים שנאמרו לזכרו.

 

אבא מספר

"ביום ראשון, 17.3.1985 בא עודי למשרד, ואמר לי שבאו מהצבא ורוצים לדבר איתי. הרגשתי מיד שמשהו קרה לך, וכל הדרך, מהעבודה עד הדירה, התפללתי וקיוויתי שזו תהיה רק פציעה. 
אבל המציאות האכזרית טפחה על פני, כשראיתי את אימא בוכה. ידעתי שאתה שוב לא אתנו.
מאז עברו בדיוק ארבעה חודשים והיום אני כותב אליך מכתב.
בשנים האחרונות, בהיותך חייל, הייתי כותב אליך בכל חבילה ששלחנו ל "אי-שם". גם הפעם אני כותב אליך לאי-שם סתמי, לא ברור, ומה שבטוח, שהוא מכאיב מאד. אמנם לא נראה אותך יותר בינינו, לא אזכה לשמוע ממך את הקריאה "פפה", או "האם יש לי כאן אח או אחות", או "טוב הורים, אני חייב לזוז", או "לוז, תפסיק לנבוח" ברצונך להרגיע את הכלב כשהוא נובח על עופר, שנוסע על האופניים. אבל אתה חי בתוכי, כל הזמן מול עיני, הולך איתי ונושם אתי וכל מקום במשק מזכיר לי אותך.
לכן, יקשה לי לכתוב עליך בלשון עבר, ותמונות מחייך  עוברות כל הזמן לנגד עיני. אני נזכר בנסיעות המשותפות שלנו לדייג. כמה אהבת לדוג ובאיזו סבלנות, וכמה היית שמח על כל דג שניצוד. והנה מתחיל גשם, ואתה כבר בחוץ. הפנים לשמים ומיד השאלה האם זה גשם מקומי קל, או שמה זה ענן רציני שממטיר וימטיר ...
אני מסתכל בדירה החדשה ובכל מקום אני נזכר בך. הנה דלת הרשת שהתקנת לה ידית, והנה מתלה המעילים בחוץ, שאתה ואיציק חברך תליתם, והנה הוורדים פורחים בבורות שאתה חפרת בחופשתך האחרונה. אני יוצא מהדירה ונזכר במדי הגשם שהיית מתקין על הדשא מול הבית, ואני הייתי מחפש לך משפכים שיתאימו לבקבוק שיאסוף את המים.
את שדרת העציצים התלויים על העמודים לא זכית לראות, אבל הדרך מובילה למגרש החניה ושם אני רואה אותך, עם הכובע השמוט כלשהו, טובל את הפרי מהמטע ובסוף היום מספר לי בגאווה כמה עגלות טבלת. ידעת בדיוק כיוון שהיית דייקן מאד.
והנה מול עיני תמונה משפחתית מביקורה של דפנה בארץ, לפני חזרתה לאירלנד. אתה במדים ואנו עומדים וכאילו מסוככים על משפחתנו הקטנה, שהיום היא קטנה עוד יותר, ועל פניך ספק חיוך ספק עצב.
עצב קל על הפנים היה נסוך אצלך תמיד. האם הרגשת או חשת ? תמיד, כשניסינו לתהות על קנקנך לגבי העתיד, לאיזה כוון תלך, היית אומר: "תנו לי לגמור קודם כל בשלום את הצבא ואח"כ נראה".
ואת לוז כמה אהבת, והוא פתאום נעלם ולא הופיע כמה ימים, ואתה הגעת לחופשה. חורף וגשם, אבל לוז איננו. בטח מישהו שם עליו יד וכלא אותו בכלביה, והרי ידעת שהוא מתעב זאת ואוהב להיות חופשי ומשוחרר. ובאמת, בלילה, בגשם סוחף, הלכת לכלביה ומצאת אותו. זאת הייתה בוודאי פגישה נרגשת . . .
ועוד תמונה, איך פתאום הופעת מאוחר בלילה, אחרי סדרת טרמפים, כדי לנסוע אתנו לירושלים, לבית החולים "שערי צדק", כי ידעת שאנחנו מאד אוהבים לנסוע אתך ולא עם אחרים. ובירושלים עצמה, איך הקשבת ברצינות להסבריו של הרופא, שמת את ידך על כתפי, להרגיעני ולחזקני לקראת הניתוח הצפוי בעין, שייערך בצפת, שאת אחרוני תפריו הוציאו לי אחרי שכבר לא היית אתנו . . .
פעמיים בשבוע אני יורד עכשיו לקריית שמונה. 
המון חיילים וחיילות במדים בדרכי ובאוטובוס, ואני כל-כך רוצה לראות באחד מהם אותך ומחפש אותך בכל אחד מהם, והכמיהה הזאת תלווה אותי בכל ימי חיי, כי אתה בתוכי, חלק ממני.
ושוב תמונה מכאיבה. מדי כמה שבועות נתלית על לוח המודעות הודעה שכותרתה "עסקת חבילה",  משלוח חבילות לחיילים. כמה אהבתי להכין לך חבילות לצבא ועכשיו אני יודע שחבילות לא מגיעות אליך. בערמת החבילות על יד פתח המזכירות, אותה אני רואה בדרכי לעבודה, אין חבילה בשבילך.
עונת הקטיף בפתח, וכמה אהבת לקטוף ולהפעיל קטפת במטע. היית עושה כל מאמץ כדי להגיע לזה, מאחר והיית מוגבל עקב עבודתך בקבלת הפרי לבית הקירור וטבילתו. אבל, בכל הזדמנות שרק ניתנה, היית יורד למטע מאושר מהקטיף. 
סיפרת בגאווה כמה הספקת והיית מאוכזב כשלא היה הרבה פרי על העצים ולא הספקת למלא הרבה סלים.
חבריך מהצבא ספרו לנו, אחרי מותך, כי היית נוהג להיפגש אתם בשעות קשות במארבי לילה. תמיד היו אצלך בצ'ימידן ממתקים בהיכון, לשעת הצורך, והם הוקירו מאד את המעשה, כי זה ממש עודד אותם ועזר להם להתגבר על השעות הארוכות. ועכשיו הממתקים, ובמיוחד הפרות שכה אהבת, מחכים ל"כיסוח" אבל אתה לא מגיע.
חילקו היום פירות שכה אהבת, מלונים ותפוחים זהובים מהקירור. והיית תמיד דואג שיהיו בבית, והיית נובר בהם בתאווה רבה, ועכשיו לא לקחתי מהם, כי אין מי שיאכל אותם ולא רציתי שיישארו בבית כי אתה איננו אתנו. "עם שחר הבאנו אותו מן הקרב". המלים האלה מהדהדות באזני מאז שירותי בפלמ"ח ועד היום הזה.
עם שחר הביאו אותך מן הקרב בארון מתים. ולנו ההורים והאחים הכואבים, נשארו התמונות, הזכרונות, המון נייר והלבבות הקרועים.

 

שלהי אדר

יֶלֶד נוֹלַד                                                 פְּרִיחַת הָאֳרָנִים
וְצָחַק אֶת צְחוֹקוֹ                                     לִוְּתָה  אֶת חַיָּיו
לָעוֹלָם                                                   וְאֶת מוֹתוֹ
            בְּשַלְהֵי אֲדָר.                                           בְּשַלְהֵי אֲדָר.

אֶל גַּן-הַיְּלָדִים                                          אִירִיסִים הֵנִיחוּ 
צָעַד                                                      עַל קִבְרוֹ
עַלִּיז וּבוֹטֵחַ בַחַיִּים                                               בְּשַלְהֵי אֲדָר.
            בְּשַלְהֵי אֲדָר.      

כִּנֶּרֶת שְֹמֵחָה לְבוֹאו                                 שָלֹֹש יְלָדוֹת קְטַנּוֹת
עֵת הִשְלִיך בָּהּ                                         שֶאֶת דּוֹדָן לֹא הִכִּירוּ
חַכָּה                                                      צוֹחֲקוֹת אֶת צְחוֹקָן
            בְּשַלְהֵי אֲדָר.                               לָעוֹלָם
                                                                        בְּשַלְהֵי אֲדָר.

חִיּוּךְ רִאשוֹן לנַעֲרָה 
שָלַח
וְנָתַן אֶת אַהֲבָתוֹ
            בְּשַלְהֵי אֲדָר.

                                             

מקימי הדף אמיתי בן-חיים ונאור אלון

נדב קובץ ז"ל

@ בניית האתר: מעין הס אשכנזי,2016.