בינה רוזנברג ז"ל

בינה רוזנברג נולדה בשנת 1922 בצ'כוסלובקיה.

הייתה חברת קיבוץ שדה נחמיה.

לימדה כלכלת בית ב"עמק החולה" וריכזה את המגמה בין השנים 1965 עד 1977.

נפטרה בשדה נחמיה ב-2015, בגיל 93 .

 

בינה נולדה בצ'כוסלובקיה בשם בורישקה פלדמן. בגיל חצי שנה התייתמה מאמה שנספתה בשריפה. גדלה, עד גיל 16, בבית סבה בכפר בילקה. סבא של בינה היה אישיות נערצת בכפר לא רק על בני משפחתו. הוא היווה צומת תרבותי בכפר כולו. אצלו רכשה בינה את הערכים הבסיסיים שינחו אותה עד סוף חייה: הרבה מאוד חוכמת חיים, קצת תמימות והמון אהבה לזולת.  בהיותה בת 16 נשלחה ללימודי תפירה בפראג. אחרי שנה זכתה בהזדמנות האחרונה לעלות ארצה בפספורט

חוקי של עליית נוער. באניה לארץ ישראל מחליפה את שמה לבינה.

את השנה הראשונה בארץ בילתה בירושלים, בבית הספר החקלאי בתלפיות, בניהולה של רחל ינאית בן צבי. השנה בה הייתה תלמידתה

של רחל ינאית, הייתה לפי דבריה, השנה המשמעותית ביותר בחייה. שם התפתחו שורשי הישראליות שלה, טיולים, חקלאות, אהבת העבודה

ומשיכה עמוקה לחינוך.

בינה הצטרפה לגרעין הצ'כי שעלה לשדה נחמיה שנה אחרי העלייה לקרקע. בשנים הראשונות עבדה בעבודות שונות. בתום מלחמת השחרור,

כשחזרו הילדים מהפינוי לחיפה, קיבלה בינה קבוצת ילדי גן, אותם ליוותה כמטפלת, במשך 13 שנה, עד צאתם לצבא.

המגרש החינוכי היה עבור בינה עולם מושלם. זה היה בימים שהחינוך היה חינוך משותף, הילדים היו באחריות המחנכים בכל שעות היממה

למעט שעות ספורות בכל יום. המטפלת הייתה אז הדמות המשפיעה ביותר על הילדים. קולה הקורא להם "בוקר טוב, לקום בבקשה" בישר

את תחילתו של יום. ובקריאתה "להפסיק לדבר, להסתובב לקיר ולישון" הרדימה אותם אחרי שאחרון ההורים גמר להשכיב ויצא מבית הילדים.

ציפורה קידר, מה"כיתה של בינה", מתארת אותה כמטפלת:

"...... כבר כשהופיעה בינה בחיינו הצעירים, לאחר מלחמת השחרור, אישה שטרם פעלה בחוג חיינו המצומצם, על הקוקו השחור והנוצץ שלה, נדמתה היא לנו, כאישה גדולה. עוד לא הבנו עד כמה.

מהר מאוד למדנו כי בסביבתה עלינו לפעול היטב בעולם. את שולחן האוכל, למשל, יש לערוך תוך המצאה ונטייה אסתטית. כך את הסכינים יש להניח ב"מטָס" של קווים מקבילים ב - 45 מעלות. כביכול, מכינים אותנו לטקס של חיוניות. גם כל אימת שאני חותכת תפוחים, אינני מחוררת את התפוח ומוציאה את הליבה, אלא חותכת על פי העצה: "חתכי מסביב לליבה, למה להתעקש נגד הליבה הקשה, ולחפור אותה מהציפה"? כך גם בפיצוח אגוזים באותו מפצח מכפר הֶס, אשר בזמנו רכש נסים עסיס עבור חברי הקיבוץ. כאן העצה דומה: "כווני את המפצח על פי גודל האגוז, כך שהמנוף ייטה ב - 45 מעלות, שהרַי בדרך זאת תפעלי מהר יותר ובקלות רבה יותר"..... "

בסיום עבודתה כמטפלת יצאה בינה ללימודי כלכלת בית ובשנת 1965 התחילה ללמד כלכלת בית בבית החינוך ענק החולה. חברו לה אורה אזולאי מלהבות הבשן ובלהה רוטנברג מכפר גלעדי. יחד הקימו את המגמה לכלכלת בית והפכו לשלוש חברות בנפש. 

המגמה לכלכלת בית, שהתחילה בצריף קטן, עד שניבנה בית מותאם למגמה (היום - הבניין של "קשת"), הייתה בית חם לעשרות רבות של בנות שהלימודים במגמה זו היו עבורן נקודת האור היחידה בחיי בית הספר. מה שאפיין את בינה לאורך כל השנים זו תחושת שליחות עמוקה. הבישול והתפירה, על פי תפישת עולמה, לא היו רק מיומנויות שימושיות אלא כלי להקניית ערכים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כשהצטרפו בני המושבים לבית הספר, שעד אז למדו בו רק בני קיבוצים, התגייסה בינה, יחד עם שתי חברותיה, לבשל ולהגיש ארוחת צהריים חמה  לתלמידים החדשים.

לבינה היה חוש הומור חד אשר שימש אותה, בהוראה ובחיי היום יום, ככלי להעמדת דברים על דיוקם בלי להטיף מוסר. הנה דוגמה שספרה נעמי גבאי, הבת שלה, שגם הייתה אחת מתלמידותיה. "באחד השיעורים למדו לקשט אוכל. בינה הסבירה שאנשים אוכלים לא רק בפה אלא גם בעיניים, וכדי שהאוכל יהיה מושך, יש לקשט אותו. אחת הבנות שאלה: "מה, ואוכלים את זה?"  "נו בטח! אנחנו לא מקשטים עם יבלית" אמרה בינה."

מחלתו של בעלה קטעה את עבודתה בבית החינוך. היא בחרה לסעוד אותו בשנותיו האחרונות. אחרי מות בעלה הרגישה בינה שלא נכון לה לחזור לבית הספר. היא הייתה בת 57, לא כל כך מבוגרת.  הופעל עליה לחץ לחזור לבית הספר אבל היא הרגישה ששליחותה הסתיימה. "התלמידות לא אוהבות מורות זקנות" היא אמרה. הייתה לה גם הרגשה שהדור התחלף, ואולי גם הערכים השתנו. 

בינה בחרה לפתוח בקיבוץ "סלון תפירה לתיקונים". חדר העבודה הקטן נתן לה שוב תחושת שליחות. מצד אחד כינסה תחת הגג שלה תופרות ותיקות שכבר לא מצאו עצמן במתפרה הצעירה. ומצד שני שמשה כלי שירות לכל מי שהיה זקוק לתיקונים. החיילים היו קוראים לה "סבתא ריקושט" בשל הפתרונות היצירתיים שהייתה מוצאת לביגוד ולציוד שלהם.

סלון התיקונים פעל עד שמצבה הבריאותי לא אפשר לה להמשיך לעבוד. את שנותיה האחרונות בלתה בביתה אשר שימש עד יומה האחרון מוקד עליה לרגל לחניכיה מכל הזמנים.

 

 

יהי זכרה ברוך.

 

 

סיפור החיים נכתב על ידי בנה של בינה, אמנון ארבל.

בינה עם בנות המגמה בצריף הראשון

הוסיפו זכרונות וסיפורים על בינה ז"ל

@ בניית האתר: מעין הס אשכנזי,2016.