בן לגרשון ובתיה
נולד בכ'א חשוון תש'ח, 4.11.1947
נפל בכ"ו באייר, תשכ"ז, 5.6.1967
הובא לקבורה בבית העלמין בשדה נחמיה
בן עשרים בנפלו

סיפור חייו

עמוס שחר (פרילינג) נולד בקבוץ שדה נחמיה. הצוקים הלבנים של החרמון, מימי שלושת הנחלים ובריכות הדגים היו נופי ילדותו. הם השפיעו על התפתחות קוים אופייניים באישיותו. ההתבוננות, חקר התופעות בטבע והבנת התנהגותם של היצורים החיים היו עיסוקיו. 
בקבוצה בה נולד, שדה נחמיה, סיים את לימודיו היסודיים. עוד בטרם מלאו לו 13 שנים מתה עליו אמו. עמוס נכנס לגיל המצוות כבעל הניסיון הקשה של אבדן האדם היקר מכל. 
כעבור 4 שנים, עבר אביו לקבוצת דברת, שם הקים משפחה. עמוס עמד בניסיון נוסף,  הכרת משק חדש, חברה חדשה, ביה"ס ומורים חדשים. אך לא עברו ימים רבים, ועמוס היה בן-בית בדברת. הוא כבש את מקומו בחברה, הודות לאישיותו הנוחה ואהבתו לאדמה, אותה עבד במסירות גם כשלא  נדרש לכך. 
שנה אחת למד בביה"ס האזורי ביפעת, והרגיש כי מקומו אינו בלימודים הכלליים. הוא התעניין באלקטרוניקה וביקש להמשיך את לימודיו בכיוון זה, ולכן עבר לביה"ס "אורט" בנתניה. לימודים אלו היו בחסות הצבא, ובשל כך המשיך בביה"ס הטכני של חיל-האוויר, בו עשה גם את תקופת הטירונות. עם גמר ההכשרה הוצב עמוס בחיל-השריון, בו שירת רק מספר חדשים כטכנאי-קשר פיקודי. בתקופת שירות החובה פרצה מלחמת ששת הימים. לא איש מלחמה היה עמוס ולא להילחם רצה. הוא רצה לחזור לחקלאות ולטבע, אך את תפקידו מילא במסירות רבה, כפי שציווהו ליבו.

סיפור נפילתו

ימי הכוננות ערב המלחמה עברו על עמוס בצפון סיני. הוא שימש כקשר בזחל"ם של חוליה טכנית. הזחל"ם נפגע מפצצת מרגמה בקרב בשיך זוויד, דרומית לרפיח, ביום הראשון של המלחמה, כ"ו באייר, תשכ"ז, 5.6.1967 .
הזחל"ם עלה בלהבות וכך מצאו כל אנשי הצוות את מותם, וביניהם עמוס. עמוס הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי והועבר לאחר מכן למנוחת עולמים בבית-הקברות בשדה-נחמיה.

 

דברים שנאמרו לזכרו

אחי עמוס
עמוס לא חזר. רגילים אנו כבר בכך ששבועות רבים לא יגיע הביתה. אך הפעם לא יגיע בשבוע הבא, בעוד שלושה שבועות. גם בעוד חודש לא יחזור. הוא לא יחזור לעולם. 
אין אנו תופסים כעת מה פירוש לא יחזור לעולם. הרי יחד ראינו מה פירוש שאדם יקר לא חזר. בהתחלה אין אתה מביו מה זאת אומרת. אתה רק חושב שאתה מבין. אך לאט לאט, במשך השבועות, החודשים, השנים, אתה מבין ותופס מה קרה פה בעצם. כל-כך הרבה פעמים במשך השנים אתה שואל: איפה הוא? ונזכר, כל בן-אדם דומה לו, כל פתיחת דלת מרעידה את לבך. אולי הוא בכל זאת יחזור? אולי קרתה טעות? כל מקום שהיית אתו ביחד, כל חפץ שלו, כסא עליו ישב, מזכירים לך שהוא בעצם כבר היה צריך לחזור. קורה לך משהו, ואתה רוצה לספר לו… ונזכר: אינך יכול יותר.
וכל פעם כזאת מלאת ייאוש, וכל פעם כזאת מוסיפה ונחרטת עמוק במוחך. הוא באמת לא יחזור. במקומו נשאר חלל ריק שיישאר לעולם. רק מקומו חסר. כאילו לקחו חלק ממך, מנפשך, ובלית ברירה אתה ממשיך ללא חלק זה, ומרגיש בחסרונו עד סוף ימיך.
וכעת שוב… יחד הרגשנו את ההרגשה הזאת. ועל כן יודע אני שמבין אתה ללבי, עמוס. 
מדוע דווקא אתה?
כשבכיתי על אמא, בכיתי על עצמי. לרוב כשבני-אדם מתאבלים,  מרחמים הם על עצמם. כשאני בוכה על עמוס, אני בוכה על עמוס. על גורלו המר. על האלוהים שהעמיס על בן-אדם אחד כל-כך הרבה צרות, ונתן לו באותו זמן גדולה כזו, לקבל הכל כמובן מאליו, להתעלם מבעיותיו ולהמשיך בחייו כאילו לא קרה דבר, ולעשות מחייו הרבה. לשכוח הכל ועוד לאהוב ולהבין ולעזור כל-כך לאחרים.
הכל, הכל עוד יכולתי, אם לא להבין אז לפחות לקבל. אבל לבסוף לקחו ממנו את הדבר היקר ביותר לבן האדם, את החיים. ודווקא כשהחל למצוא את מקומו בהם, רכש לו חוג ידידים נאמנים ואוהבים בדברת.
הוא ידע שהוא במקום מסוכן ולא סיפר לאבא. אני הרגשתי את ההרגשה שלפני המלחמה. את ההרגשה שאולי אני רואה את האנשים היקרים לי והבית בפעם האחרונה. לעולם לא אשכח את ההרגשה הזו. זו הרגשה קשה מנשוא. גם עמוס הרגיש כך. זה ניכר ממכתביו האחרונים.
התחלתי, ואני יודע שכמוני עמוס, התחלנו ליהנות מהחיים רק בשנים האחרונות. וזו הייתה רק ההתחלה. כשאני מעמיד את עצמי במקומו של עמוס, איני יכול, פשוט איני יכול שלא לפרוץ בבכי.
בימים קשים כאלה הוא "סגר את הכפתור" ושמר על מורל גבוה, איני יודע אם תמיד הצליח לסגור את הכפתור גם כלפי פנים. חושבני, שלפעמים בפנים, הוא בכה. ואם היה מסוגל להוסיף לבכות כעת, היה בוכה כפל כפליים.
אולם בד"כ הצליח בכך, וחושבני שדרך זו הייתה השקפת חייו: להמשיך לחיות, עליז ושמח, למרות הכל. לחיות חיים פשוטים, רגילים ושמחים. לא לעסוק בגדולות, אלא להישאר בתחום האפשר, המציאותי ולהפיק מהחיים הפשוטים, הרגילים, את הטוב ביותר ואת המהנה ביותר. והוא נהנה מהם.
לשכוח את בעיותיו ולהתעסק בשל אחרים, משום שהרגיש מה הן בעיות, ידע כל-כך טוב להבין ולעזור לאחרים, וזה אולי הצד המאפיין אותו ביותר,  הבנה. פעמים רבות, ברגעי ייאוש שלי היה אומר לי מילים ספורות, פשוטות והייתי מתעודד. הוא היה תמיד מראה לי את הצד השני של המטבע. כשהייתי כועס או מתרגז על מישהו היה אומר לי: "אתה צריך להבין גם אותו. תסתכל על הדברים גם ממבטו, ותראה שאתה לא כל-כך צודק". 
סיפרה לי חברה טובה שלו: "לפעמים היינו שוכחים שעמוס הוא עדיין ילד, שיש לו בעיות. כל-כך היינו רגילים לפנות אליו בבעיותינו ולשאול בעצתו, כאל בן-אדם מבוגר".
כשאני הייתי מדבר על מטרות גדולות, היה עמוס מרגיעני: "מה אתה מחפש לך מטרות גדולות. צריך פשוט לחיות וליהנות מהחיים". 
יחד גדלנו. יחד שכלנו את אמנו. יחד הלכנו לצוד, לדוג דגים, להסתכל על ציפורי מים ולצוד אנפות. זכור לי היטב טיול אחד בשבת, מוקדם בבוקר, בבריכות הדגים. שלושתנו - אבא, אתה ואני. איך נהנינו מהאנפות האפורות והלבנות, אבי-הכפים, האגמיות והברווזים.
יחד נסענו לטיול בחו"ל. טיילנו ביערות, בכפר קטן בשוויצריה, טיפסנו בהרים. 
אתה הכנסת לי את האהבה לפזמונים ולשירים. היית יושב שעות ומקליט שירים. הפכת את הטיפרקורדר לחבר נאמן, עד שהשירים נכנסו לדמנו, שהיינו יודעים מראש איזה שיר יבוא. אני לימדתי אותך לרקוד. יחד נסענו לחוליות על הווספה לפני זמן כה קצר ולימדתי אותך לנסוע עליה.
אתה עומד לנגד עיני. יכול אני לשמוע את קולך. רואה אני אותך נכנס לחדר, יושב על הכסא מולי, מרגיש את טפיחתך על כתפי, את לחיצת ידך. הרי אתה עומד חי לנגד עיני. אי אפשר לתפוס זאת.
תמיד אראך על ידי. אשמע את קולך, אדע כי אתה מבין אותי. אצחק אתך. אראה אותך ממצמץ בעיניך ומתבדח. אתחשב בדעתך.
עמוס העליז, הפשוט, המבין, שהצליח לזלזל בבעיותיו. שידע כל-כך טוב לעזור ולהבין אחרים. שהשקפת חייו הייתה לחיות חיים פשוטים, עליזים וכנים. ליהנות ולגרום לאחרים להינות מהם. כך, חושבני, רוצה היה שיזכרוהו.
כשבן-אדם חושב על אפשרות שימות, הוא מבקש דבר אחד: זכרוני. זכרו מי הייתי. זכרו אותי כפי שהייתי, מה פעלתי. לשם מה הייתי. זכרו שבזכותי אתם חיים. בשבילכם נפלתי.


זכרו שמסרתי את היקר לי ביותר,  את החיים, ובזכות זאת שמרתי אותם לכם.
חיו אותם, חיים פשוטים, רגילים, עליזים. היו ראויים להם. זכרו כי בחיי-שלי שלמתי עבורם.
 

                                                                                                                                                         יונתן 
 

מקימת הדף – אביב שדה

עמוס שחר ז"ל

@ בניית האתר: מעין הס אשכנזי,2016.