רביב ברימר ז"ל

בן לחנה ואלישע ברימר.
נולד בג' בחשוון תשכ"א,  24.10.1960
נפל בכ"ז בטבת תשמ"ו, 8.1.1986
בן עשרים ושש בנפלו
הובא לקבורה בבית העלמין באיילת השחר

סיפור חייו ונפילתו

בנם-בכורם של חנה ואלישע. נולד בקיבוץ איילת השחר, דור שלישי בקיבוץ. רביב החל ללמוד בבית הספר 'מבוא גליל' בקיבוץ, וסיים את חוק לימודיו בבית הספר התיכון האזורי 'עמק החולה' בכפר בלום. הוא השתייך לחטיבת בני הקיבוצים, הרבה לעסוק בספורט, בעיקר בכדורגל ובכדורסל, והיה אחד משחקני קבוצת הכדורסל בקיבוץ.
רביב היה בעל טעם טוב, וגילה עניין רב בספרות ובאמנות, בקולנוע ובמוסיקה, הן קלאסית והן פופ. מילדות התעניין בתחומי מדע שונים והראה בהם בקיאות וידע. לסיכום שנת הבר-מצווה כתב עבודה על האטום ולסיכום לימודי התיכון כתב עבודת גמר בנושא אסטרופיזיקה, על 'החורים השחורים'. הוא היה תלמיד מצטיין בנושאים ריאליים והומניים ועם זאת מצא זמן, כשאר בני גילו, להשתלב בעבודות המשק השונות והתמסר לענף גידולי השדה, בעיקר גידולי כותנה. במחברת החיבורים שלו מתקופת בית הספר כבר ניתן להבחין בחוש הסתכלות והומור משולב ברצינות שמעבר לגילו. כך למשל, באחד הטיולים, כאשר עברו ליד מפעל 'פרי גליל' וראו תעלת מי ביוב מצחינה, מיד נתן לה את השם 'נהר המיסיסיפי', ומצד שני כתב מאמר 'ויתור על החיים למען האידיאל'. עם סיום הלימודים התנדב, עם חבריו לגרעין 'עודד', לשנת שירות שלישית בעיירת הפיתוח יקנעם, והדריך בה נוער מקומי.
רביב גויס לצה"ל בשלהי אוקטובר 1979 והתנדב לחייל האוויר. הוא סיים בהצלחה את כל שלבי האימונים והוסמך כטייס מן המניין, וכטייס אף נטל חלק במלחמת שלום-הגליל. לאחר תקופת-מה הועבר לבית הספר לטיסה והדריך בו. לדברי מפקדיו "גילה בגרות והדריך ברמה גבוהה". בסיום שלב ההדרכה חזר לטייסת. הוא היה מקובל מבחינה חברתית על עמיתיו לטייסת. אישיות חיובית מאוד וטייס "בעל ידיים טובות". 
ב- כ"ז בטבת תשמ"ו (8.1.1986) נפל סרן רביב ברימר בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית של בית-העלמין בקיבוץ איילת השחר. 
השאיר הורים, אח ואחות וחברה, מתיה, אליה היה קשור בכל נימי נפשו.

דברים שכתבו לזכרו
במכתב התנחומים למשפחה ציין מפקדו כי רביב "היה טייס ולוחם מסור ואהוב". משפחתו וחבריו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה תולדות חייו, ציוני דרך בחייו הקצרים ודברים עליו ומשלו.

 

דברים שנאמרו לזכרו

האח הגדול שלי, גוף דק ותווים חדים חיוך
שועלי, עוקץ לפעמים, מין חדות בצורה ובאופי.
אנין טעם בכל, באוכל, במוסיקה שאהבת"
בספרים שקראת. רב הזמן סגור ומוקף בחומות
שמגינות על איזשהו פנים שהוא שלך, לפעמים
נפתח איזה סדק בחומה ואתה מרשה לעצמך 
להיחשף קצת או לתת משהו ממך לסביבה,
כשזה היה קורה זאת הייתה מן חגיגה קטנה
בשביל, כשהיית מתעניין מה קורה או כשהיית
מפתיע בביקור לא שגרתי.

רביב, הכל עוד כל-כך חי ונושם. השבתות בבית, 
אצל סבתא אתה מלך, אסור לגעת בכרובית כי
רביבי עוד לא הגיע, שמור לך מקום של כבוד
ואתה מקבל אותו בלי מחאות. הספורט בשבת 
בערב, עם אבא ואסף, מן מועדון קטן וסגור
שאין אפשרות להטריד אותו.

 

רביב, נשארנו פתאום כל-כך קטנים עם חור כזה

גדול, שאין במה למלא אותו, נשארים רק

 זיכרונות וסיפורים, ודמותך שנמצאת אתנו

באיזשהו אופן אחר, ועולות לי מלים משיר:

 

"אחרי הכל את השיר – לא עוד בשר ודם.."

 

שיר שמתנגן בראש ונשא חי ונושם, והוא מה

שנשאר.

שיר ומנגינה של חיים שלך.

 

                                                לירון

 

 

 

רביב,

 

הזמן כבר משלים לשנה...

דוהר וממשיך בכוח אדיר.

אבל איכשהו הלב עדיין מסרב להאמין. הזמן

לא מצליח לרפא, לכסות, לשכך, את הכעס

והאין אונים והעצוב עצוב הכבד הזה.

ורוצה לספרך לך עלינו, שנשארנו.

לספר לך עלי, שלמדתי מהם עצב וכאב שעם

הזמן רק שוקעים בי עוד ועוד.

שלמדתי לחייך ולצחוק גם כשהלב בוכה ורוצה

לצעוק. שלמדתי לחיות מחדש את ענייני החול

והיומיום גם כשהראש במקום אחר וגם עם

הרגשה מעיקה של מה הטעם?

שלמדתי מהם געגועים חזקים כאלה שלא

יבואו על סיפוקם לעולם.

ושנותרתי עם המון כעס ושאלות מנקרות

שעוד לא מצאתי לאן להפנות.

ששומרת בכוח על הזיכרון ועל מה שנותר בי

ממך,

וחסרה אותך מאד.

 

                                      לירון

 

 

מתוך מחברת מאמרים של רביב – כיתה י"א

 

ויתור על החיים למען אידיאל

 

אפשר לחלק את המאמר לשני חלקים. הראשון – מתי יש להקריב את החיים למען אידיאל פרטי. השני באילו מצבים מותר לחברה לוותר על חיי אדם גם ללא הסכמתו.

 

ברור לי שאין תשובה ברורה לשתי השאלות, ולפחות במקרה הראשון זהו עניינו האישי של כל אחד.  לדעתי, ההחלטה הסופית יכולה לבוא רק כשמגיעים למצב עצמו, ואין טעם להחליט מראש שבמקרה זה או אחר אני אוותר על חיי. נראה לי, שוויתור על חיים הוא התעלות של בן-אדם מעל לדחף הביולוגי הראשוני: להישאר בחיים. אצל שאר בעלי החיים לא נמצא את השאלה הזאת. להם ברור שעליהם להמשיך ולהישאר בחיים בכל מחיר. אך אנו, בני האדם, שונים מהחיות בכך שכשאנחנו מדברים על חיים, איננו מתכוונים רק לחיים מבחינה ביולוגית, אלא למשהו קצת יותר מזה: חיים עם רעיונות, אידיאלים, חיים עם משמעות.

 

עכשיו מוצגת השאלה אחרת.  התכחשות לאידיאלים, ויתור על החיים בעלי המשמעות והמשך קיום ביולוגי בלבד, או שמירה על האידיאלים וויתור על הקיום הביולוגי? לכל אחד האפשרות לתת לעצמו את התשובה שלו. לכל אורך ההיסטוריה אפשר לראות מקרים בהם אנשים בודדים, כגון סוקרטס או קבוצת אנשים כמו יהודי הגולה, אנשים עם אידיאלים חזקים  הסכימו לוות ר על חייהם ולא להתכחש לאמת שלהם.

 

במקרה של החלפה, כלומר הקרבת חיי למען הצלת חיי מישהו אחר, אני סבור שהייתי מתחלף רק עם מי שאני חושב שבמצב הפוך היה נוהג באותה צורה.

 

המקרה השני של הקרבת חיים למען אידיאל של החברה הוא יותר מסובך מפני שלפעמים זה יכול לבוא נגד רצון האדם הפרטי, הנדרש להקריב את חייו.  לדוגמא המקרה של הצבא – אנו מפקידים את הזכות להגן על עצמנו בידי גוף משותף ומאורגן לשם הגברת כוחנו. ברור שיחד עם זה אנו נותנים בידי הצבא גם את הזכות לדרוש מאתנו להקריב את חיינו במקרה שיש צורך, מפני שאחרת אין טעם לכל הסידור. סיבה נוספת מדוע מותר למצפון הקולקטיבי של החברה להחליט לוותר על חיי אדם ללא הסכמתו במקרה זה, היא שאדם שאינו מוכן להקריב את חייו, מסרב – לא בגלל שהוא נגד המטרה של הצבא, שהיא להגן על ארצו, ביתו, משפחתו אלא מפני שהוא רוצה שאחרים יעשו בשבילו את העבודה וישלמו את המחיר.  אם בן אדם היה טוען שהוא נגד המטרה של הצבא, הייתי משחררו מחובת הגיוס. לכן גם במקרה של מלחמה בויטנאם לא הייתי מחייב אף אמריקאי להילחם ולהקריב את חייו.

 

עוד מצב בו מותר לחברה לוותר על חייו של אדם גם ללא הסכמתו הוא במקרה בו על ידי שמירה בכל מחיר על חייו, האדם גורם למוות של אנשים אחרים. כמו לדוגמא, במקרה של גילוי סודות על ידי מרגל שנתפס. במקרים אלו מותר לחברה לדרוש מהאדם הפרטי וויתור על החיים.

 

לסיכום אפשר לומר שאין לי סיכום, וגם לא הייתי רוצה לסכם את הנושא.

 

 

                                            

 מקימת הדף – חופית חוסרבי

@ בניית האתר: מעין הס אשכנזי,2016.