בן לבתיה ורפאל בש
נולד בי"ז חשון תש"ג, 28.10.1942 
נפל ב כ"ב בתשרי תשל"ד, 18.10.1973
הובא לקבורה בבית העלמין בכפר בלום
בן שלושים ואחת בנפלו

סיפור חייו

שמואל (מולי) בשן, בן בתיה ורפאל, נולד בכפר בלום.
למד בבית הספר היסודי בקיבוצו והשלים את לימודיו התיכוניים בבית החינוך המשותף "עמק החולה".
כבר בגיל צעיר בלטה תכונתו של מולי להיות איש משפחה מסור.
הוא ניחן בחכמה טבעית והיה תלמיד מצוין, מבריק, מוכשר וחד לשון. הוא היה שקט וביישן אבל מצא תמיד את הזמן לבלות ולעשות שטויות. היה "חברהמן", לקרוביו נתן תחושת בטחון. הם מספרים שתמיד כשהיה בסביבתם הרגישו שהכל יהיה בסדר. היה ניתן לסמוך עליו. מולי היה אדם ישר (לפעמים אפילו יותר מדי), ראה את הדברים נכון וחשב בצורה נקיה וחדה. היה איש מרכזי, בעל עמדה בולטת בחברה. בהיותו תלמיד י"ב עסק בהקמת תחנת רדיו. הוא התחיל כחובב רדיו היושב, מדבר ו"מקשקש" כל הזמן במיקרופון. בתחילה התחנה הייתה בביתו ולאחר מכן הקיבוץ העניק לו מקום אחר.
מולי לא היה אמור להתגייס לצבא בגלל פרופיל נמוך. הוא שירת שנת שירות בכפר עזה ולאחר מכן הוזמן ללשכת הגיוס. בראשית נובמבר 1962 הוצב בחיל הקשר. במסגרת שירותו עבר קורס אלחוטנים, קורס קציני קשר בסיסי וקורס קצינים בסיסי. את קורס הקצינים סיים בהצטיינות. בראשית מאי 1965 סיים את שירות החובה ויצא לחיים אזרחיים. הוא נשא לאישה את דליה ולזוג נולדו שלושה ילדים: עדי, יריב ועמית.
מיד לאחר שחרורו החל ללמוד בטכניון בחיפה, בפקולטה להנדסת חשמל וסיים את לימודיו בהצטיינות.
במלחמת ששת הימים שירת באזור הגדה ביחד עם רפאל איתן.
הוא חזר למשק והחל לעבוד בו במפעל לייצור לוחות חשמל. המפעל עמד אז בראשית דרכו והתעוררה השאלה אם כדאי להמשיך להשקיע בו.  מרגע שמולי החל לעבוד קיבל המפעל תנופה עצומה והפך להיות בין הטובים בארץ בתחומו.
יותר מכל אהב מולי את משפחתו ואת ילדיו, להם הקדיש שעות ארוכות של שיחות, משחקים ולימודים.
השנתיים האחרונות בחייו, בהן ניהל את המפעל, היו אינטנסיביות ביותר עבורו.

במלחמת יום הכיפורים גויס מולי כקצין קשר ברמת הגולן.
ב 18.10.1973, נפגע מולי בהפגזה בתל-שמס ונהרג. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שבכפר-בלום.
הותיר אחריו אשה , בת ושני בנים, הורים, אח ואחות.

 

סיפור נפילתו

בלילה הראשון למלחמת יום הכיפורים גויס מולי כקצין קשר ברמת הגולן. תחילה ישב במוצב פילון, אך זמן קצר לאחר-מכן עלה לנפח.
ב- 16-17 באוקטובר החליט צה"ל לכבוש את תל שמס, מוצב סורי מבוצר ביותר, שתותחיו פנו לכיוון ישראל ונחשב לנקודת תצפית חשובה ביותר. תל שמס נכבש ע"י כוח צנחנים אך הוחזק מיד לאחר-כך ע"י כוח גולני.
כיוון שכוח זה היה חסר קצין קשר, ביקשו את מולי ומספר קציני קשר נוספים למלא תפקיד זה.
על התל הונחתו שתי הפגזות. במהלך ההפגזה השניה, בכ"ב בתשרי תשל"ד, 18.10.73, כשעסק בהתקנת מערכת קשר בהיותו קצין משמרת, תפס מולי מחסה מאחורי סלע. פגז שפגע בסלע פגע גם בו והוא  נהרג.
זמן מה לאחר מכן הוחזר תל שמס לסוריה.
מולי הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר בלום.

 

דברים שנאמרו לזכרו של מולי

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו:
מולי היה קצין אמיץ לב ונאמן, קר מזג, בעל תפיסה מצוינת, אהוב על חבריו ועל מפקדיו.

היה לי חבר
חבר היה לי, מולי שמו. שנים רבות עברנו יחד. בכיתה אחת היינו וכבר אז התבלט מולי בכשרון נדיר לתפוס הכל מהר וטוב. בצבא נפרדנו אך עם תום השירות חזרנו הביתה והקשרים התהדקו מחדש.
לפני לימודיו בא מולי לעבוד במחלקת החשמל במפעל, בטענה שהוא רוצה ללמוד מההתחלה את מקצוע החשמל.  עבדנו יחד שנים רבות. מולי חזר אלינו כמהנדס חשמל ומיד הצעיד את המפעל קדימה. כשרונו וידיעותיו בלוחות חשמל נודעו בכל הארץ ואנו הכרנו בנכס הקיים אצלנו.
יחסו החביב, מרצו הבלתי נלאה, כושר ההמצאה ורצונו להתקדם כל הזמן, הביאו לו הערכה רבה במשק ובארץ. חושבני שלא אטעה אם אומר שבזכותו,ורק בזכותו, רכשנו לנו שם של מפעל רציני ומתקדם. נהגנו שנינו לשבת מוקדם בבוקר, לשתות קפה, להתבדח ולשוחח. כך היה במשך שנים.
מולי היה חבר נאמן, וכך רצינו שיישאר תמיד. אך ביום שבת, ה-6 באוקטובר, נקראנו לשירות ומאז לא ראיתיו.
לפעמים יושב אני במפעל, מסתכל בתמונתו וכאילו רואה אותו יושב ליד השולחן ועובד.
היה לי חבר. מולי שמו.

 

נרי קריידן



חריף מוח
האנשים שבאו במגע קרוב עם מולי, ידעו שהם בקרבת אדם מיוחד. לא רק צעיר חכם ומבריק, אלא גם אישיות מיוחדת במינה שלא ניתן לתארה בהכללות המקובלות. אישיות מסובכת ומורכבת, אדם בעל קווי אופי הסותרים זה את זה, אדם עניו וצנוע, אבל בעל השפעה חזקה על כל מי שבא במגע אתו.
מולי לא היה חברותי  במובן השגרתי והמקובל. לא בשבילו היה הבילוי הקל. הוא לא הרגיש בנוח במסיבות ושנא את גינוני הטקס המקובלים בחברה. למרות זאת היה בהחלט איש חברה, אדם שתחום התעניינותו חרג הרבה מעבר לשטח המקצועי שבו התמחה.  הוא התעניין והתמצא בכל בעיות החברה במשק וחיפש בעקביות את הצדק ואת היושר. בהיותו חריף מוח, חדר תמיד דרך הסבך המילולי והגיע לתמצית הנושא ולדיון קצר וקולע.


יחיאל ששון.


כל יום מזכירים את מולי
הוא יצא למלחמה, עדיין לא נודעו ממדיה. הלב קיווה שזאת היא פעולה מקומית, אבל החשש הלך וגבר כי זאת מלחמה גדולה. כבדות מעיקה בכל, אך אין ברירה. מתגברים, צוחקים, מתבדחים וממשיכים. 
יום עבר, עברו יומיים ועדיין לא ברור מה בדיוק קורה. שמועות מהלכות ועדויות של חיילים ששרדו משדה הקרב נשמעות. אין ברירה, אין לנו דרך אחרת, אלא להאמין בניצחוננו.
ובינתיים, מולי מסתובב, מחפש תפקיד שבו יוכל להשתלב, לצאת מההמתנה המעיקה אל מקום שבו אין מחשבות על עבר ועתיד וכל כולך עסוק במימוש ההווה. כך קל יותר, כך יאה יותר. ומבוקשו ניתן. 
בום! והדף אדיר בעקבותיו, רעש מחריש אוזניים וריח עשן מעורב באבק. אבנים ועפר נופלים משמים. האם זהו רעש הגהינום? האם זהו ריח המוות? לא יתכן, הרי היו דברים מעולם וידינו תהיה על העליונה. צריך לפעול, לעשות, לשפר ולנצח. את זה ידע מולי לעשות, ועשה.
אך למחרת צריך לשלוח קצין להחליף את מולי. מה קרה? איך יתכן? הרי מולי ביצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר. האם נפצע? כן. האם פונה? כן. האם הכל בסדר? לא יודעים. תוך כדי המלחמה אין מדברים על הרוגים, צריך להחליפו, המלחמה נמשכת.
מה נורא ומה איום הדבר - מולי איננו. ידיעת המציאות אינה נכנסת לתודעה. 
איך יתכן בלי מולי? המשפחה, אמא, המפעל, שיחות על הדשא, ויכוחים, אסיפות, ועדות, מזכירות. לא יתכן.
עוד לא מלאו לו 31 שנים, אך זה עתה עבר את שלב "הצעיר המחפש את דרכו, האוסף כלים וחומר לבנות את העתיד" ונכנס לתקופת היצירה המכוונת והמתוכננת, יצירה שאמורה להביא סיפוק וטעם לו ולכולנו. 
חייו נפסקו. נשארנו חסרים.
אין זאת מליצה להגיד שרוחו ומרצו נשארו בתוכנו. כי כל יום מזכירים את מולי: מה היה אומר וכיצד היה נוהג במצב זה או אחר. 
יצירתו נשארה ופועלת כמזכרת דינמית. דמותו לא תשכח.


 אהוד סונדק

                                            

מקימת האתר – זהר גלר

שמואל בשן ז"ל

@ בניית האתר: מעין הס אשכנזי,2016.