בן לתמי ודוד
נולד בכ"ג שבט תשל"ז, 10.2.1977
נפל ב כ"ח שבט תשנ"ז, 4.2.1997 בדרכו לפעילות מבצעית בלבנון באסון המסוקים
הובא לקבורה בבית העלמין בדישון
בן עשרים בנפלו

סיפור חייו

תומר גולדברג בן תמי ודוד נולד בדישון ונפל באסון המסוקים בשאר-ישוב.
הוא היה יפה תואר, גבוה מכולם, בעל שיער גלי, שטני ופנים יפים להפליא. מבנה גופו תמיר, חסון, שרירי, חזק מאוד. היה לו חוש הומור שהתבטא בחיי היום יום. עם תומר היה אפשר לדבר על הכל, הוא התעניין בהרבה תחומים שבהם הצליח מאוד. היה אדם רגיש לעצמו, לזולת, לסביבתו ובמיוחד למשפחתו. למרות גילו הצעיר היה מבורך ביכולת לעודד בצורה יוצאת מן הכלל. להרגיע, לתת לזולת, לראות את חצי הכוס המלאה. 
תומר, ילד משפחה אוהב מאוד. אהב את אחיו ואחותו, ריקי אריק ואלירן .
בימי שישי דאג שיהיה קידוש, יצר אוירה חמה ומיוחדת מאוד בבית, שמאז אסוננו לא קיימת יותר. 
הוא גדל כילד טבע. הסתובב יחף, בגדיו היו פשוטים כיאה לבן מושב טיפוסי, אהב את ריח האדמה, ריח הדשא, החורף והבית.  כשתבגר והגיע לגיל מצוות כבר ידע שרצונו להיות חייל מסור שייתן את כולו להגנת המדינה. מאחר ושמע בבית על סבלות משפחת אביו בשואה, היה ברור לו כמה חשוב להגן על המדינה. לצורך זה היה מתאמן אימוני כושר. מטבעו לא אהב לקרוא, אבל את ספרי מורשת הקרב למיניהם אהב והיה קורא בהם בלהיטות ובהתרגשות גדולה. 
תומר היה חבר נאמן לחברים אתם גדל. צורות הבילוי האהובות עליהם היו טיולים בחיק הטבע, בתקופת הצבא, כשהיה חוזר עייף ומותש הביתה, לא היה מוותר על בילוי עם החבר'ה, שאתם גדל, והיה מפעיל את כושר המנהיגות שלו וסוחף את כולם אחריו לבילויים יחד. 
השאיר אחריו  הורים, תמי ודוד,  אחים, אריק ואלירן, ואחות, ריקי.

סיפור נפילתו

תומר התגייס לסיירת עורב והשתייך לצוות קטן ומובחר שכלל תשעה חיילים ומפקד. היה לוחם מצטיין בכל רמ"ח אבריו. הוא סיים את מסע הכומתה בהצטיינות. אנשי הצוות היו אמורים לסיים מסלול שנמשך שנה ושמונה חודשים ולקבל סיכת עורב.  הצוות, ותומר בו, היה אמור להיכנס ללבנון לפעילות מבצעית בבופור למשך חודש, לצאת ולסיים את הטירונות. 
תומר ועשרה אנשי צוות נוספים היו בין שבעים ושלושה הלוחמים שנהרגו בהתנגשות שני מסוקי היסעור בדרך ללבנון.  ב- 4.2.1997, מעל לשאר ישוב, מצא תומר גולדברג את מותו. 

דברים שנאמרו לזכרו

דברים שנאמרו לזכרו ע"י מפקדו:
הייתה לי הזכות להכיר את תומר במשך שנה שלמה. 
שנה שבה למדתי להכיר את תומר בתוך חבורה נפלאה של אנשים, שהוטלה עלי המשימה להפוך אותם ללוחמים. וכמו שאני בניתי אותם כצוות, הם בנו אותי כמפקד ואדם. כל אחד והייחוד שלו. תומר היה מסוג אותם לוחמים שהם חלומו של כל מפקד. חייל מורעל. המוטיבציה של תומר הייתה לשם דבר בצוות. בשיחות- חתך תקופתיות עם תומר, הוא היה אומר שהכל טוב בצוות, תמיד כיף לחזור לצבא ביום ראשון, אף פעם אין ויכוחים,  ממש שיחות – חתך "משעממות". תומר היה מחובר חזק מאוד לצוות וכולם מחוברים אליו. בגלל טוב הלב שלו, בגלל יכולת ההתנדבות שלו,  תמיד אהוב על כולם. הזיכרון החזק ביותר שלי מתומר הוא ממסע הכומתה. תומר עבר את המסע הזה עם כאבים חזקים מאוד בכפות הרגלים, ועם פק"ל הג'ריקן על הגב. בכל המסעות שאני זוכר תומר היה קדימה ( ולפעמים עם המ"ג ) ותמיד דוחף לפניו שני אנשים. אבל הפעם היה לו כל כך קשה שהוא השתרך מאחור. בכל פעם שהייתי מסתכל לאחור תומר היה מביט אלי ורץ קדימה למרות הכאבים. כל הצוות נתן הכל במסע ההוא, אבל תומר קיבל ממני את הכומתה בגלל עמידה הנהדרת שלו. בהמשך שירותי הצבא כמפקד, אראה בתומר דמות מופת לחייל ואשאף להנחיל לחיילי את ערכי הנתינה המוטיבציה ויכולת העמידה שלו. 
תומר יחסר לכולנו. 
אם היה שומע את כל התשבחות שיש לנו, למפקדיו, לומר עליו, הוא היה מגיב כרגיל במשיכת כתפיים וחיוך נבוך, כאילו לא מבין על מה כל הרעש והמהומה. על ההשקעה והנתינה שהיו כה מובנים לגביו. 
הזיכרונות שלנו מתומר תמיד יהיו מלווים בגאווה רבה וניסיון להמשיך למרות הכאב. כמו צוואה של המשכיות ועמידה שנותרה לנו ממנו. יהי זכרו ברוך. 

 

                          גיורא חזן, מפקד "צוות גיורא" 

 


19 שנים אני הולכת בעקבותיך !


יש דברים שרציתי לומר לך ואותם לא תשמע. יש דברים שאמרתי לך וטעיתי,  ואתה לעולם לא תדע. 
הלכת ממני וקשה העובדה. עשר שנים היית לי אח בכור ומקור לגאווה, ודברים רבים נשארו לי ממך: התמונות, הזיכרונות, צחוקך החרוט בזיכרוני והמהדהד באזני וחלקת עפר קטנה, חלקת עפר קטנה שאמא שלנו שתלה סביבה פרחים, שאותם נטפח כל חיינו.
אני מודה לך, אחי, שהיית אחי הבכור ושרק אני הייתי אחותך הקטנה.
זכיתי להיות אחותך היחידה במשך 19 שנים,  שנים שאני הולכת בעקבותיך. אתה הולך לגן ואני אחריך, אתה הולך לביה"ס  ואני אחריך, התגייסת ואני בעקבותיך. 
ועכשיו עזבת. ומה אתי ? ! את מי אחקה בהמשך חיי?
עכשיו אתה בזיכרון, אתה בתמונות, אתה בסרטים, לא עוד בשר ודם. 
לא נזכה לראות שוב את גובה קומתך ולא נזכה לשמוע שוב את צחוקך ואיך נאמין ואיך נשלים עם העובדה המרה והאסון הכבד? ואיך נסכים לחיות נכים לעד.
לפעמים בלילה אני חולמת עליך ונדמה לי שאני נוגעת בך וזוכה לראות פעם נוספת את חיוכך וזיו פניך. ואז, בבת אחת החלום מתפוגג ואני חוזרת למציאות המרה ולחלל הריק.

 

מאחותך, ריקי . 

                                     

מקימת הדף – רותם שחף

תומר גולדברג ז"ל

@ בניית האתר: מעין הס אשכנזי,2016.