בן לקרלה ויעקב
נולד בקיבוץ כפר גלעדי בכ"ו באלול תשכ"ט, 9.9.1969
נפל ב י"ז בכסלו תשמ"ט ה 26.11.1988
הובא לקבורה בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר גלעדי
בן עשרים בנפלו

סיפור חייו

אלון הובר, בנם של קרלה ויעקב, נולד בקיבוץ כפר גלעדי. אלון היה ילד יפה תואר הקשור באופן מיוחד לאחיו, ובפרט לאחותו דפנה.
הוא היה טיפוס חברותי מאוד ובקלות רכש חברים רבים.
אלון גדל והתחנך בקיבוץ, הוא למד בבי"ס היסודי בקיבוץ והמשיך בלימודים תיכוניים בבי"ס המשותף לילדי אצבע הגליל "עמק החולה" שבכפר בלום. בשנת לימודיו העשירית הפסיק את לימודיו והתחיל לעבוד. תחילה עבד בענף הלול, ולאחר מכן במוסך ובמחצבות הקיבוץ. 
בזמן עבודתו במוסך השלים את לימודיו בתחום חשמלאות הרכב.
הוא התעניין בכל הקשור ברכב ותחביבו הגדול היה נהיגה באופנועים, טרקטורים, מכוניות ומאוחר יותר טנקים, בכולם נהג בהנאה מרובה.
אלון היה חובב בעלי חיים, בעיקר כלבים וסוסים. בעת עבודתו באורווה נהנה לטפל בסוסים ואהב לרכוב עליהם, הוא אהב גם מוסיקה והסוגים החביבים עליו היו רוק, פופ ומוסיקה מזרחית.
הוא למד לנגן על תופים והלהקות האהובות עליו היו "פינק פלויד" ו"סקורפיונס". באותה מידה נהנה  להאזין לתוכניות שאינן מוסיקליות, כגון מערכוני "הגשש החיוור". 
אלון היה קשור מאוד לדודו, אחי אמו, שי כהן ז"ל שהיה בן גילו ונהרג בתאונה בחיל הים חצי שנה לפני נפילתו-הוא.
אלון גויס לשרות סדיר בצה"ל בחודש אוגוסט 1987 והוצב לשרת בחיל השריון.
הוא עבר את הטירונות ואימוני הקיץ בנגב ושאף להיות סמל.

סיפור נפילתו

אלון נפל בעת שירותו, בי"ז בכסלו תשמ"ט,  26.11.1988, בתאונת דרכים בכביש קריית שמונה - ראש פינה, והובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר גלעדי.
אלון הניח הורים, אחות וארבעה אחים:  דפנה, עדי, חיים, חן ואלעד.

 

דברים שנאמרו לזכרו:

במכתב תנחומים לאם השכולה כתב מפקד היחידה על אלון, ששירת כנהג טנק ביחידה מובחרת ובתקופת שירותו נטל חלק בתעסוקה מבצעית בלבנון, כי אלון מילא את תפקידו בהצטיינות, היה בעל ידע מקצועי ניכר ושימש דמות מרכזית ביחידה מבחינה חברתית.

האם הניחה לזכרו במקום התאונה אבן בדמות אדם זועק. על האבן חרטה שורות משירה של דליה רביקוביץ',  'גאווה' : "אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.  ומה גם אנשים". כמו-כן הנציחה האם את זכרו בהוצאת סרט ווידאו.


שיר שכתב על אלון  ידיד המשפחה (נובמבר 1988):

ילד
ילד בן עשרים
ילד בן עשרים שאיננו עכשיו
ילד בן עשרים שאיננו עכשיו וכל-כך קשה בלעדיו.
ילד בן עשרים שאיננו עכשיו
ילד בן עשרים שאיננו
ילד בן עשרים
ילד...

דברים שנאמרו מפי עופר:

 

על קברו של ילד, אולי כבר גבר, אך רק בן עשרים :

ילד נולד וגדל ונהנה מן החיים,
מתפתח וצומח, נהנה מאחרים,
אחר כך בעיות,
עושה שטויות,
כמו כל הנערים.
רוצה עוד לעשות רוצה חיים לחיות,
אבל למה עד עשרים?

וכך זה מתחיל.
כמו כל שבת כשמשתחררים,
באים אחר הצהרים
ופוגשים ת'חברים.
ובערב מסיבה 
כולם רוקדים, שרים,
ולמחרת ההודעה
וכולם מסתמררים.
כן, עכשיו אתה
נשאר כאן,  בן עשרים.

למה?
למה זה קורה? 
תמיד שואלים
והדברים פשוט קורים.
ותמיד זה רק ההורים, החברים,
הם הם,
שנשארים.
וכלום לא עוזר 
ורק בכי תמרורים.
ורק הזמן עוצר,
וכולם עוד נשארים,
וגם אתה נשאר,
נשאר - 
רק בן עשרים.

אלון,
תמיד מוקף בחברים,
תמיד אהב לנהוג, תמיד על טרקטורים,
"חולה הגה", כך קראו לו לפעמים החברים.
עשה הרבה שטויות
וטעויות
כמו כל הנערים.
טעות לעולם חוזרת?
טעו החכמים, וטעות!
מהר נסעת ונהרגת ילד בן עשרים.

למה, אנשים?
למה לשחק עם החיים?
וכבר קרו מקרים.
למה לא ללמוד מניסיונם של אחרים?
למה כולכם תמיד מתגרים?
למה לשחק את הגיבורים?
לאן אתם ממהרים?
האטו, בני העשרים, 
האטו ! כי גם כך
אנחנו
מתמעטים.

אלון, חייב להגיד
ואולי בשם החברים,
שעזרת להבין עד כמה צעירים
אנחנו,
אלה שאחריך נשארים.
ומקווה,
מקווה שנהנית מחייך הקצרים.
כי אנחנו ממשיכים ללכת 
ואתה
נשאר כאן.
ילד, בן עשרים.


דברים שכתבו בני קבוצת "מורן" , קבוצת גילו של אלון בכפר גלעדי:

 אלון, השם הזה גדוש הרבה זיכרונות.
שיער בלונדיני, עיניים כחולות, חיוך שכובש במבט ראשון ורצון עז לחיות ולנצל כל רגע עד תום.
19 שנה גדלנו ביחד, זה לצד זה, וזו כבר דרך בלתי נשכחת: גן, ביה"ס, מסיבות כיתתיות, חיים משותפים בבית הנעורים, ומשם זכורה לנו המוסיקה המזרחית אותה שמעת ב"פול ווליום",  לאו דווקא בשביל לשמוע, אלא פשוט בשביל להרגיז.
לפני שנה בערך התגייסת לשריון, ופתאום השתנית כל כך. יותר רצינות, פחות חיוכים, אך עדיין בשבתות היית אלון שהכרנו כשהיינו צעירים.
עכשיו אנחנו עומדים, כיתה שלמה ליד קברך  ולא יודעים מה לומר, מאיפה להתחיל.
עדיין לא מעכלים שיותר לא נתראה ושאתה איננו!
עדיין מאמינים שתגיע ממקום כלשהו עם חיוך כזה על הפנים ותגיד:  "חזרתי"! 
לא מצליחים לשכוח את המשפט שתמיד אמרת ושלעולם לא יעזוב אותנו:
" תירגעו ואל תדאגו, כי יהיה בסדר!"
ואלון, עכשיו זה כל כך לא בסדר, כמה שזה לא בסדר!

 

מקימת הדף - סיון אבוגוב

אלון הובר ז"ל

@ בניית האתר: מעין הס אשכנזי,2016.