בן לגליה ואברהם לנדסמן
נולד בז' באדר ב' תשכ"ה , 11.3.65 
נהרג בתאונת דרכים יחד עם חברו זיו כהן בזמן שירותו הצבאי בו באב, תשמ'ד[ 4.8.1984
הובא לקבורה בבית העלמין האזרחי באילת השחר בתאריך ז' באב תשמ"ד, 5.8.1984
בן 19 בנפלו

סיפור חייו

בנם הבכור של גליה ואברהם, נולד בקיבוץ אילת השחר. רז למד בבית הספר היסודי "מבוא גליל" שבקיבוץ וסיים את חוק לימודיו בבית הספר התיכון "עמק החולה" בכפר בלום. הוא למד במגמה ספרותית מורחבת וקיבל תעודת בגרות. רז היה חבר בקבוצת "עופרים" של בני הקיבוץ ומדריכו ציין באותה תקופה כי  "רז מקרין סביבו השפעה סוחפת והרגשה של צלילה במערבולת, תחושות תת קרקעיות, מעורפלות ולא ברורות דיין. עולם פנימי עשיר, רב עוצמה, כלוא בסורגים של רגישות ופיקחות."
כבני גילו, נרתם רז לעבודה במשק. הוא החל בכותנה ועבר למטע. החברים שעבדו אתו התרשמו ממנו כבחור מעמיק מחשבה, שקול, שנון ופיקח. הוא תמיד חיפש בעבודתו את הפתרון הקל לבעיות מסובכות וכאשר מצא אותו, היה מפתיע במהירות ביצועו ויעילותו.
רז היה בעל נטיות למנהיגות חברתית וריכז את חברת הילדים באילת השחר. הוא שיחק כדורסל והיה קלע מצטיין בקבוצת "הפועל אילת השחר", כמו כן הרבה לקרוא ספרים. המוזיקה הייתה אחת מאהבותיו וחלק נכבד מזמנו הפנוי הקדיש להאזנה למוסיקת פופ.
בתקופה זו של חייו היה רז גבוה, שנון וציני, מלך הבנים ומרכז החברה.
רז גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1983 והתנדב לשרת בנח"ל במסגרת אחוזי פיקוד של בני המשקים. הוא ניחן בתכונות מנהיגות טבעית ומפקדיו חזו לו קידום מוצלח בצה"ל. לאחר שעבר את מסלול הפיקוד הוא שובץ להדרכה בפלוגת בני המשקים אך לא זכה לה.
ב- ו' באב תשמ"ד, 4 באוגוסט 1984, בעת שירותו הצבאי, נהרג רז בתאונת דרכים והובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית שבבית הקברות האזרחי באילת השחר, יחד עם חברו זיו כהן שנפל יחד אתו.
רז השאיר אחריו הורים, ארבעה אחים ואחות: צליל, שקד, זאבי, נעם ונמרוד.

 

דברים שנאמרו לזכרו

רזיק יקר ואהוב, חלום ראשית אהבת נעורינו, המון תהיות וסימני שאלה, מה יצא ואיזו הפתעה מחכה לנו בבטן הגדלה והולכת של אמא. הגחת לעולם בחודש מרץ, ראשיתו של האביב. הופעת רזה וקטן עם קרחת של עסקן, "חבר הסתדרות" קראנו לך.
עיניים חומות גדולות ופקחיות, לפחות לנו, ההורים, נדמה היה שהבנת מההתחלה הכל. קשה היה לך מינקות לקבל סדרי עולם. תינוק בכיין ותובעני שלא יורד מידיהן של המטפלות, שומרות הלילה, סבתות ודודות.
התחלת לדבר עוד לפני שהלכת. משפטים שלמים עם כל שיבושי האותיות האפשריים.
המשפחה גדלה במהירות ולא פעם הערת לנו על כך: "אפילו כוס מיץ אי אפשר לשתות פה לבד". התבגרת כל כך מוקדם, כבר בכתה ו' התחלת לערער על סמכות ההורים והמורים וניסית למרוד בערכי המוסר והחברה שכל כך יקרים לנו, במין "דוקא" והתרסה. אי אפשר היה לעמוד מול דרישותיך לסיפוק מיידי של רצונותיך. תכונה זו ליוותה אותך לאורך כל הדרך והקנתה לך מעמד מיוחד במשפחה. לך צריך לדאוג יותר כי אתה רוצה ודורש יותר.
אפילו סבתא שרה נתנה לך תמיד עוד שלושה ריבועי שוקולד, יותר מלשאר הנכדים.

כל פעם הפתעת אותנו ברזיך.
הנה אתה תלמיד בי"ב, שוקד על הבגרות, גומר ללמוד ומכין את עצמך לקראת הגיוס לצבא. 
אנחנו מלווים אותך לגיוס בחרדות: איך תעמוד בזה? טיפוס אנטי- גיבור כמוך. וגם הפעם אתה מפתיע אותנו ביכולת והמוטיבציה להוציא את כל החיוב שיש בך.
וכשעולם שלם שהיה חבוי בפנינו ופניך מתחיל להיפתח, אתה עולה בסערה לשמים.
רזיק יקר ואהוב שלנו, יהי זכרך ברוך!

 

                                                                                                                                             אמא ואבא 

 

זוכר
אני כותב ושוב כותב ולא יודע איך להתחיל. קשה לי לכתוב על חבר אמיתי, חבר שבעצם איננו עוד. להביע את הרגשות ולתאר אותן על נייר לבן שטיפת צבע אין בו.
אני זוכר את התאריך 16.3.83. הגענו לבקו"ם ילדים וחיפשו אותנו לחיילים. המומים ומבולבלים היינו.
אני נזכר שהגענו ל"80" וירד עלינו עצב,  ורצינו הביתה. היינו ילדים, רזי, אהבנו את החיוך והיד המלטפת של אמא.
זוכר, שבשבוע השני שלנו בצבא, החיוך הסגיר אותך בפעם הראשונה. נתקלת ברס"פ אמסילי ואו! ידיך בכיסים (מה אתה עושה, אתה לא זוכר שאסור?!). ולמחרת חטא ועונשו: תפרת את כל הכיסים למכנסיים. נכון, רזי? נכון, כבר ב-80 ידענו : רז שווה חיוך. לכולם החיוך נראה אושר, אבל אני, שהכרתי אותך מקרוב, ידעתי שמתחת לו מסתתר אדם עצוב לפעמים, שיודע כאב מהו. בעצם, החיוך היה הסמל שלך כלפי העולם. רזי, החיוך שיגע את כולם, את כל המפקדים, כי הצבא לא אוהב צחוק, ולנו היה כגב להתחבא מאחוריו.
זוכר, בשבוע הראשון נשארנו שבת ואתה בין "מספרי החיים". כן, רזי יוצא הביתה. אתה נעמדת, כומתה ירוקה והמכנסיים שנופלים (שתמיד היו שני מספרים גדולים עליך,  ככה אהבת אותם), והחיוך, כן, אותו החיוך שהכרנו מהמסעות, אותו החיוך של הרגעים הקשים.
שלושה חודשים רצים להם ואנחנו בגדוד 50, קשר מ"מ אתה, כבוד הוא, צמוד למ"מ, יודע תמיד מה קורה.
זוכר את התיחמונים של שבת: תמיד היה לך תרוץ איך לצאת הביתה, והחיוך, המ"מ אף פעם לא סירב לך, כי הוא אהב אותך, רזי.
זוכר את ה"אפטרים" שבהם שיחקנו אותה על בירה, צ'יפס וחומוס.
זוכר את סיירת המוסיקה, אני, אתה ומשען. דיברנו שנעשה להם גיבוש ונהיה בסיירת מלחמה והתלבטנו איך נצליח להגיע לקרקע ולתפוש את המערכת שלא תיפגע. כן, זה היה הראש שלנו, לא חשבנו על קצינים ועל מלחמות. אהבנו את החיים, רצינו לחיות (גם אם בסתר ליבנו ידענו שנהיה קצינים בסוף).
זוכר שבמקלחת תמיד היית גונב לי את הסבון כי היית שוכח להביא מהבית. אבל צ'ופרים היו לך הכי הרבה.
בקורס מ"כים היית בין הבולטים, כמו בכל מסלול. לא בושה, רזי, אבל נכון שאתה שיחקת אותה שלא בראש ואין כוח להשקיע, אבל כולם היו מרוצים ממך, ולא סתם נבחרת להיות האיש שידריך את בני המשקים הצעירים.
רזי, מה לקח אותך מההורים, המשפחה ומאתנו,  חבריך?
מקווה שאתה משגיח עלינו,  חבריך לנשק,  ברגעים הקשים בלבנון.
ולכם ההורים: יודע מרז שאתם הורים נפלאים ומאמין שתחזיקו מעמד. אני יודע שקשה לאבד מין בן כזה.
להתראות, רז, ואני מבטיח לך שאגיע ביום השנה.
מתגעגע לפעמים,

 

ערן וינברג, קיבוץ אפק

 


"אגוז קשה. אבל כל-כך מגרה לפצח את האגוז, כי בפנים יש המון רגישות, עד לדמעות, עד לפחד. ילד שמסקר להכיר אותו, לפענח, לדעת מה בפנים. וכל-כך מעניין לשוחח עם רז. ילד חכם שקשה לו עם החיים. 
לא נותן את עצמו, לא מרשה להגיע אליו, לגשת קרוב... "

מתוך דבריה של דיתה זמיר, מטפלת




"קשה להאמין ולהשלים עם הגרל האכזר שגדע אותך מאיתנו פתאום, שכל עתידך עוד לפניך."

מתוך דבריו של אייל כרמי

 


רזי
גודל חבר, חיוך חבר, זה אני מולך שלד.
גבוה חבר, הומור חבר, בלי מרכולת אז אין חטא.
שמחה חבר, ילד חבר, אני כבר בן 20 חשוב לעצמי כנבול.
נעורים חבר, עתיד חבר, מצבת שיש בראשי, סובל עד אין קץ.
מת חבר, נקטל חבר, אז מה אתי, תחשוב גם עלי.
גוף נוטף מהסס בתגובה.
הומור וחיוך חבר, חבר לא תמצא שם.

 

דני לרנר, ברור-חיל.




"אומרים שהגורל הוא כזה שהטובים ביותר הולכים ראשונים. אין אימרה מדויקת מזו לרז."
                                                                                                  מתוך דבריו של ניב שמעון, מפקדו של רז.


"מנסה לשכנע את עצמי שמשהו ממך בכל זאת נשאר,  אבל זה לא 
מוחשי.אלה מילים, מחשבות וכאב גדול מהול בכעס על מוות כזה. שאתה?!"
                                                                                                    מתוך דבריה של ענבל מירון.

 

מתוך עבודה בספרות של רז, שיר של יהודה עמיחי.
השיר "אלוהים מרחם על ילדי הגן" של יהודה עמיחי, עוסק בכך שאלוהים שומר על ילדי הגן, על ילדי ביה"ס קצת פחות ואילו את המבוגרים הוא משאיר לבדם שיזחלו במדבר, פצועים ושותתי דם, אל תחנות האיסוף."
ואני, שעוד מעט יוצא מעולם הילדות, שבו הגנו עלי וסיפקו לי את כל צרכי ללא כל מאמץ או טרחה מצדי אצטרך אולי עוד מעט גם כן לזחול פצוע אולי אפילו למות, דבר שאני מאד חושש ממנו ואינני רוצה כל קשר עמו. עמיחי אומר בסוף השיר, שאולי אלוהים מגן על האוהבים והנאהבים. אך קודם כל צריך לגמור את הצבא, וזה דבר מאד לא פשוט, לצאת מן החממה אל "העולם האכזר".
אני מקווה שלא אפצע או איהרג ואחזור בשלום, אך מי יודע?
לכן נוגע שיר זה ללבי. 

מכתבים של רז מהצבא

לאבא ואמא שלום רב!
פה אין כל כך הרבה שלום אבל אין מה לעשות. מאז שהגענו ביום ראשון אנחנו כמעט לא ישנים ורק שומרים ועושים סיורים. עכשיו 10:00 בבוקר של יום שלישי 3/7 וכל הלילה היינו במארב ולא ישנו דקה. כל הזמן מתוחים פה וכולם יותר מדי עצבנים.
ראינו את מוטי ביום ראשון, כשהם ירדו לארץ. הם עולים אלינו עוד פעם ביום ראשון. אני לא חושב שהמכתב יגיע לפני יום ראשון, אבל אם כן, אז תשלחו עם מוטי הרבה אוכל וכסף, אנחנו נמצאים במוצב מחורבן, בלי מים ובלי כלום, בינתיים עוד לא התרחצנו אפילו פעם אחת.
אם חשבנו שעד עכשיו אכלנו חרא, השהייה פה שינתה את כל המושגים על "מה זה חרא ומה זה פחד". כל יום אנחנו מגלים פה מטעני צד או מכוניות חשודות. מחר אנחנו אמורים לעבור מאזור ג'ויא, שבו היינו, לאזור צפוני יותר, קרוב יותר לצור. זה לא יכול להיות יותר גרוע, כי עד עכשיו היינו בגזרה החמה ביותר בלבנון כרגע. כל הזמן אני חושב מה אני עושה פה ומי צריך את זה בכלל, אבל אין מה לעשות, זה לא עוזר. בינתיים, כל לילה שעובר כולם נרגעים עד הלילה הבא. נקווה שבהמשך ישתפר או שלפחות ייגמר. אנחנו אמורים להיות כאן שבועיים וחצי רצוף, וכל יום נראה כמו שנה. חוץ מזה, לא הכל כל-כך גרוע ואני הולך לישון אחרי שלא ישנתי יומיים, אז להתראות בקרוב.
ד"ש לכל הילדים, תחזיקו מעמד, תעשו חיים בחופש שלכם. לציקי הצלחה בבחינות וכל טוב, לנעם, תשלח תוצאות של ספורט. ונמרוד, שישלח ציור.


                                                                                                                                                       רז


לכל החבר'ה, שלום!
אני נשארתי שבת (אתם יודעים למה) ונסענו כבר ביום חמישי בלילה לסינדיאנה להקים את המאהל. ההרגשה היא לא כל-כך טובה. כל שאר החבר'ה יצאו ונשארנו פה רק שישה חברה. אני מניח שאין מה לעשות וצריך לשלם על כל דבר. אני מאד מקווה שנצא בשבת הבאה ואוכל לראות את כולם. מתגעגע, 


                                                                                                                                                      רז



המפקדים היו מרוצים מההשבעה והלכנו ישר כשהגענו לישון. בקיצור, אם כבר צריך להישאר אז זאת הזדמנות טובה, כי לפני שבוע הייתי וביום רביעי ראיתי אתכם, ככה שזה לא כל-כך נורא. יכול להיות שלא נצא בשבת הבאה ואז זה כבר לא יהיה נעים. בכל מקרה, אני מקווה שיהיה בסדר. להתראות ומקווה שנראה אתכם בקרוב –


                                                                                                                                                      רז


                                             

מקימת הדף – שני זמיר

רז לנדסמן ז"ל

@ בניית האתר: מעין הס אשכנזי,2016.