בן לפרל ורחמים (ריימונד).
נולד בי"ד טבת תשכ"ז,  28.12.1966
נפל בט' סיוון תשמ"ו, 16.6.1986 
הובא לקבורה בבית העלמין בכפר הנשיא.
בן תשע עשרה בנפלו.

סיפור חייו

בן לפרל ורחמים (ריימונד) בן-עטר. נולד בסולסברי, ברודזיה (כיום זימבאבווה). כאשר היה בן ארבע נפטר אביו  לאחר מחלה ממושכת. לניל היה קשה מאוד להתמודד עם העובדה שלא הכיר בעצם את אביו. היחסים בינו לבין אמו ואחותו היו הדוקים ועמוקים ביותר, כאילו ביקשו לצמצם את הפער החסר. בשנת 76, בהיות ניל בן תשע, עלה ארצה עם משפחתו היישר לקיבוץ כפר הנשיא שבגליל העליון.
ניל, נער ג'ינג'י שופע נמשים וחיוכים, היה בעל חוש הומור מיוחד במינו ובזכותו היה אהוב מאוד על חבריו. הם היו מוקד המשיכה שלו לבית הספר (את הלימודים הוא לא כל-כך חיבב). ניל למד עד כיתה ו' בבית הספר היסודי שבקיבוצו, כפר הנשיא, ואחר-כך עבר ללמוד בחטיבת הביניים ובמגמה ההומנית בתיכון, בבית הספר האזורי "עמק החולה".
ניל אהב מאוד את עבודת האדמה וכבר מגיל צעיר היה נוטל חלק בעבודות החקלאות בקיבוץ. במיוחד היה אהוב עליו ענף הכותנה. לפני גיוסו לצה"ל ובחופשות, היה עובד בכותנה.
חבר תיאר אותו בחוברת שיצאה לאור לאחר מותו: "רוכב דרך לילות קיץ מאובקים, ברכב כבד ממוזג אויר ומוזיקת לילה. פולח בלהבים כבדים אדמה דשנה, ילד. חורש כמו כל הגדולים או נוהג בקטפת, ענן אבק ושמש. מי אתה, מי? כמו נסתר מאחורי הבלורית האדומה...".
הנהיגה הייתה אהובה על ניל. מלבד הנסיעה בטרקטור בשדות הכותנה, תמיד התנדב להסיע ("להקפיץ") מישהו למקום כלשהו. 
על ניל, כך מעידה משפחתו, אי אפשר היה לכעוס, גם כשנעלם באופן פלא בזמן שטיפת הכלים. הוא היה עושה זאת באלגנטיות רבה, שרק העלתה חיוך על פני הסובבים אותו.

סיפור הנפילה

ניל גויס לצה"ל בנובמבר 1985. אחותו בלינדה הפצירה בו לשרת כמוה בחיל הים, אך הוא בחר בחיל הצנחנים. החלטתו זו גרמה מבוכה והתלבטויות רבות במשפחה. אמו פרל חששה מפני חיל קרבי, אך בסופו של דבר הכריע רצונו של ניל את הכף.
במהלך הטירונות חשש ניל שכוחו לא יעמוד לו באימונים הקשים, ואף סבל ממספר שברי הליכה קשים. הוא כתב מכתבים רבים לאמו מן הצבא, אך בהם רק רמז על קשייו ולא פירט.
אחותו שימשה לו "כותל מערבי" ולה סיפר על תלאותיו. בסיום מסע הכומתה במצדה נשם ניל לרווחה. לשמחתו הרבה המשיך לפלוגת "עורב" בחיל הצנחנים. הוא נשלח לקורס מכי"ם ונהרג בחזרה מפעילות, המשאית בה נסע התדרדרה לתהום במעלה אפרים. ניל ישן ליד חבריו מאחור. הוא נפצע, הובהל לבית החולים במצב קשה מאוד ונפטר על שולחן הניתוחים.

 

דברים שנאמרו לזכרו

דברים בעת ההלוויה:
אי אפשר לבטא במילים את הכאב והצער של כולנו כאן, כי מאוד אהבנו את ניל. אני לא מגזים,  הקיבוץ כולו אהב אותו.
הוא היה כזה בחור חמד; ג'ינג'י, ביישן,  עם חיוך מיוחד במינו. בחור סימפטי עם לב חם. קשה להשלים עם האבדה.
ניל הגיע אלינו לכיתה ד' והשתלב ללא קושי. גמר י"ב כיתות, התנדב ליחידה קרבית, מזמן שכחנו שבא מבחוץ. בן משק לכל דבר. היה מאוד קשור למשפחתו הקטנה, לפרל ולבלינדה, אהב אותן מאוד ודאג להן.
היה יפה לראות אהבה כזאת מבחור צעיר כל-כך.
בקיבוץ היה שקט, ובקושי פתח פיו.  אבל כאשר עשה כן, גילה חוש הומור אדיר. היה מסוגל למצוא את המילה הנכונה, להפוך מקרה כבד לבדיחה. היה משוגע לענף שלו, לכותנה ולכלים הענקיים של הענף. פעם חלף על פני, נוהג בקטפת גדולה,  עם כזה חיוך על פרצופו, חיוך שכולו אמר אושר. קשה להבין למה נלקח מאתנו. אין מילים לנחם את המשפחה, או אף אחד אחר. כל מה שניל הקרין במשך תשע עשרה השנים שלו, כל הקסם המיוחד הזה, כל זה היה בעצם נס קטן וחיים מלאים. ואת הקטע הזה, פרל ובלינדה, אף אחד לא יכול לקחת מכן. זה שייך לכן לנצח.
יהי זכרו ברוך.

 

קולין

לניל ביום השלושים:


נער ג'ינג'י מלא נמשים
מלא חיוך.
רוכב דרך לילות קיץ מאובקים,
ברכב כבד ממוזג אויר ומוזיקת לילה.
פולח בלהבים כבדים אדמה דשנה,
ילד. חורש כמו כל הגדולים
או נוהג בקטפת, ענן אבק ושמש.
מי אתה, מי?
כמו נסתר אחרי הבלורית האדומה,
וכמו כולם, מופיע לפתע במדרכה, לקראת שבת,
קצוץ ומסודר, לבוש בירוק מעומלן, נבוך, וכולם צוחקים
על הכומתה, ועל הטירונויות. זה עובר. חוויה...
מי אתה, מי?...
ועובר, והולך למקום אחר, בוודאי בעצב
וכמו אפשר לראות את השקיפות,
את החלל שהותיר אחריו, במדרכות, בבית,
בחבורות בהן היית.
דמות שקופה, זיכרון מחויך. זעקת-שבר.
מי אתה.....?
והלוואי ותצלח דרכך. אולי בשדות-כותן-נצחיים.
כולנו אוהבים אותך, גוש בגרוננו, מלח בעינינו.
חוזרים לבתינו, לשדותינו, השמש עודנה קיץ, אהובה כרגיל.
יהי זכרו ברוך

                                            

 מקים הדף – רותם איילון

ניל בן עטר ז"ל

@ בניית האתר: מעין הס אשכנזי,2016.