בן לשושנה ודוד ויינשטיין
נולד בכ"ה אייר תשי"ב, 20.5.1952
נפל בי'ז תשרי תשל"ד, 13.10.1973
הובא לקבורה בבית העלמין בכפר בלום
בן עשרים ואחת בנפלו

סיפור חייו

גדעון, בן לשושנה ודוד ויינשטיין,  נולד בכפר בלום.
הוא למד בביה"ס היסודי ובבית החינוך המשותף בקיבוץ. לימודים לא היו בראש מעייניו, אך הוא הסתדר בבית הספר.
גדעון אהב לבנות טיסנים ואף השתלם בקורס דאונים ובנה טיסנים מונחים בכבלים ובשידור רדיו, כמו כן השתתף בקורס דאונים ובנה כדורים פורחים מנייר דק. היה לו כשרון לאלתור וחוש טכני מעולה. הוא אהב לפרק, לאלתר ולתקן כל מיני דברים. אהב לרכב על סוסים, לטפל בהם וידע לעשות ברכיבה "טריקים", כמו לעמוד על סוס ולקפוץ מסוס לסוס.
היה מהאחראים למשק החי בקיבוץ וגם גידל כלבים וציפורים. רבה הייתה אהבתו לטבע, לטיולים וגם לקיבוץ, אך הוא התכוון לעזבו לאחר הצבא.
סביב גדעון היו תמיד חברים בחדר, על הדשא והיחסים עם אחיו היו קרובים. היה לו חוש הומור מהמם. הוא היה נדיב, עקשן (לטוב ולרע), תמיד  מוכן לעזור, שובב (פוצץ פעם את המעבדה ואושפז בביה"ח לשלושה חדשים). בעל חכמת חיים, היה מתחשב בזולת ויצירתי.
גדעון גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1970 והוצב בחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצוענות טנק והיה בו חניך מצטיין. אח"כ השתלם בקורס למפקדי טנקים והדריך צוערים בבי"ס לשריון. את השירות הצבאי גדעון לקח בכיף. הוא תכנן לעשות טיול בגולן לאחר שחרורו מהצבא וגם רצה ללמוד וטרינריה וזאת בגלל אהבתו הגדולה לבעלי חיים.
גדעון נהרג במהלך חופשת השחרור שלו, בדיוק בתאריך בו עמד להשתחרר, כאשר השתתף בקרבות הבלימה כנגד המצרים. הטנק שלו נפגע ישירות ע"י שני טילים והוא נהרג במקום.
עד שהובא לקבורה עבר זמן מה מפני שזהותו לא הייתה ודאית.
מה שהיה מונח בארון בסופו של דבר, היה מעט עפר שהיה יכול להיכנס לקופסת גפרורים.

סיפור נפילתו

גדעון נפל בי"ז תשרי תשל"ד, 13.10.1973 והובא לקבורה בבית בעלמין שבקיבוץ כפר בלום.
הוא עמד להשתחרר בסוף אוקטובר – תחילת נובמבר. כבר ציפה לחופשת השחרור שהייתה אמורה להתחיל בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, אך כשפרצה המלחמה הוזעק גם הוא.
ביום שישי, 5.10, הוא ירד לכיוון "רפידים" עם חטיבת ביה"ס בו הדריך צוערים. שרר אי סדר של תחילת המלחמה וצוותי שריון בודדים נשלחו לכיוון התעלה כדי לבלום את התקפת המצרים.
ביום שבת הששה באוקטובר בצהרים הגיעו למקום מספר בנים אותם הכיר לפני כן בצבא וגדעון התנדב להצטרף אליהם לטנק. יחד עלו על הטנק וירדו לכיוון התעלה, שם כבר התחוללו קרבות קשים. הגדוד אליו השתייכו סבל מנפגעים רבים, וכמעט שלא נשאר טנק לא פגוע. במשך השבוע תוגבר הגדוד בגדוד נוסף ובכוחות מילואים. במשך שבעה ימים רצופים עסקו בקרבות הבלימה. הקרבות היו קשים.
לאחר מספר ימים התפנה גדעון לכתוב מספר גלויות הביתה, בהן סיפר שהכל בסדר אצלו שאין מה לדאוג, וכי סוף סוף הצליח לנוח מעט ולשטוף עצמו בג'ריקן מים.
ביום שבת ה-13 באוקטובר, בערך בשעה שתיים אחה"צ עלה עם הטנק לתצפית תחת אש. הטנק נפגע משני טילים. שניים מאנשי הצוות הצליחו להיחלץ.
הדברים ידועים מפי אנשי הצוות שנותרו בחיים.

                                                                     (סופר ע"י יובל שוחט בערב יום הזיכרון, 23.4.1974.)
 


לפני שגדעון נהרג, נפגעו מטילים שני טנקים אחרים עליהם פיקד, אך בפעם השלישית פגעו שני טילים בטנק שלו עצמו והוא נהרג במקום. הוא נפל בגזרה המרכזית מול מוצב "טלוויזיה".
באי הסדרים  של ימי המלחמה, נחשב גדעון כנעדר ונקבר בקבר אחים בבאר-שבע. לאחר מכן "הועבר" להר הרצל. רק לאחר שזוהתה גופתו נקבר בכפר בלום.

דברים שנאמרו לזכרו

נכון שגדעון היה שקט, אבל הוא לא היה פסיבי, ההפך: הוא תסס, הוא בעבע ברעיונות ובתוכניות.
נכון שגדעון היה מקובל בחברה, פופולרי, אבל לעולם לא היה מסוגל להתחנף לאיש כדי להשיג אהבה זו.
נכון שגדעון לא היה התלמיד המצטיין, הוא לא ענה לשאלות, הוא לא השתתף בדיונים בכיתה כפי שהמורים אוהבים, אבל כשכתב על משהו בבוחן או במאמר הוא היה היחיד במחזור, ולא רק בכיתתו, שהעלה רעיון מקורי. זאת אומרת מקורי לגביו, אבל שנאמר כבר קודם ע"י אפלטון או קנט או הוגה אחר. וכשהייתי מספר לו שאפלטון שותף לדעתו, חיוך רך וביישני היה חוצה את פניו, כתגובתו של ילד קטן בכיתה א' אשר נותנים לו "כוכב זהב". נכון שגדעון התעצבן, אבל הוא לא ידע לכעוס.

נכון שגדעון איננו, ולזה אין שום "אבל".

מדינתנו קיימת ואנחנו חיים בה הודות לגדעון, מולי, ברוכי ועוד אלפים רבים, אבל אין זה אפילו חלקיק של נחמה או הסבר למותו של גדעון.

יצחק פרסנס

 

גדעון, בני יקירי,
היום שבת הביתה. שבת אל הוריך, אחיך ואחיותיך, רעיך ואל כל אלה שכה אהבוך וכה ציפו לך. שבת למנוחת עולמים. ולפני הכל, עליי לומר לך משהו אישי: בחלומותי הגרועים ביותר לא חזיתי להיות מספיד אותך. אחרת אולי העליתי בדעתי. אך כך?! ריבונו של עולם! מתי זה ייגמר? מתי יחדל השכול והאובדן של בנים על פני אימותיהם ואבותיהם? ועוד: הנני עומד כאן לפניך רק כשליח ציבור. לו נדרשתי להספידך מכוח עצמי לא יכולתי.
לא כך ביקשנו לקדם את פניך. עוד רואה אני אותך לנגד עיני עם החיוך השובבני. עם הכנותיך לתעלול הבא. וכל אלה נגוזו ואינם.  כילד שובב, כנער קצת מופנם, כבחור שרק החל לפרוש את כנפיו. כמי שהחיים רק החלו להאיר לו פנים ביקשנו לראותך בקרבנו. משתלב בעבודה, בפיתוח אהבה מיוחדת אל החי, ברענון חברתנו ע"י תוספת תחביב, ועל כל דבר מחדש המוסיף טעם לחיים, והיכן כל זה?
בחייך הקצרים לא היית בין הנדחקים והמרעישים עולמות מתוכם ואל סביבתם. בחן ובחסד וברחמים פירנסת את עולמך ואת עולם סביבתך. אך הצלחת ליצור דמות, דמות של חבר, של ידיד, של רע.
עומדים כאן על קברך הרענן והצעיר, כל חבריך לגיל, לעבודה, לחיים; מוריך, מחנכיך וכל הישוב. בלב כולם אתה חרוט באיזו תבנית מיוחדת שאין לה ביטוי במילים. רק הרגש העמוק ביותר מסוגל ליצור אותו ולמלאו חיות.
אינני יודע אם היית גיבור מלחמה, אך היית אדם לוחם ונאבק על האמת שבלב, על התיקון והשאיפה לחיים טובים יותר. על כל אלה מעיד אני שנלחמת. והיכן הם? מי ילחם עליהם?
והנה באה המלחמה, הקטלנית שבמלחמות לנו וקטפה אותך מעמנו. ועל כפיים הננו מביאים אותך על חיק אדמתנו – אדמתך. שדוד, טרוף ומקודש מסערות מערכת ישראל. מערכה לעצם הקיום, לעצם הזכות לחיות עלי אדמות בכלל ועל האדמה הצמאה הזו בפרט.
שושנה, דוד, אח ואחיות: שכולכם הוא הגדול שביתמויות. לא נברא עוד בעולם החיים דבר המסוגל להקל ולו במעט על הכאב הנורא הזה. אך היתמות הזו היא של כולנו, ויהי בזאת נחמה פורתא.
וכשליח הציבור הנוכח כאן ובשמי אני הנני מבקש ממך: אנא סלח נא לכולנו, אם פגענו במשהו, בך או בכבודך.
ואנחנו החיים - נצרור את זכרך בצרור חיינו ותמיד נזכור ונשמור לפנינו את דמותך כפי שהיא נחרטה בלבנו.
"כה אמר ה': קול ברמה נשמע, רחל מבכה על בניה. מאנה להינחם על בניה כי אינם. כה אמר ה': מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך - נאום ה' ויש תקווה לאחריתך..."

 

                                                                                          דברים ליד הקבר, מיכאל בהט.


                                            

מקימת הדף – תינה ולמן

 גדעון ויינשטיין ז"ל

@ בניית האתר: מעין הס אשכנזי,2016.